למה המדינה רוצה שהחייל יוגדר כרוצח?

התקוממות הרגשת הלב כנגד המוסר השכלי
הרגשת הלב הזו, היא שמביאה אותנו להיאחז בטיעונים שוליים פרקטיים, על מנת להצדיק את מעשיו של אותו חייל, או לפחות, לא להאשימו ברצח. אולם, אף שלב רבים חש שאין להתייחס לחייל כרוצח, לא מצליח הלב הזה להגיע לידי הגדרה ערכית, מוסרית משמעותית מול ההגדרה הערכית והחוקית בה נוקטת מדינת ישראל ולמעשה כל העולם המערבי - כי ברגע שהמחבל מנוטרל מלפגוע, דינו הוא כדין כל אדם אחר, שההורג אותו הוא בגדר רוצח לכל דבר.

באילמות הזו ובחוסר האונים הזה, טמון הקונפליקט שבו נמצאת מדינת ישראל מעת היווסדה.

הגדרת  האדם – מכוח פעולתו או מכוח תולדתו?
התפיסה המערבית ובתוכה תפיסת המשפט הישראלי, נוקטת בעמדה, כי כינונה של כל מדינת לאום ובכלל זה מדינת ישראל, הינה על ייסוד החלטת העם או הרוב, ובמעגל גדול יותר – חבר הלאומים. כיוון שהלאום הינו לבוש הנוצר מכוח החלטת או הכרעת האדם, אין הלאומיות ייסוד קיומו של האדם. הייסוד המוביל באדם הוא עצם היותו אדם. המלבוש הלאומי הינו תוספת הניתנת להלבשה או להשלה על פי רצונו של האדם.

מסיבה זו, מחבל הפועל מכוח המניע הלאומי, הגדרתו כמחבל, תתקיים רק שיתקיימו שלשת התנאים במצטבר – כוונה, אמצעי ויכולת. כשאלו לא קיימים, חוזר האדם אל הגדרתו הבסיסית השוויונית, וממילא הפוגע בו הוא כפוגע בכל אדם.

אולם התרבות הישראלית, שהיא גם התשתית לתרבות המזרח תיכונית המקורית, אינה משתיתה את הגדרת הלאום, בקביעתו, קבלתו או חקיקתו הרצונית של האדם, אלא בחיבור התולדתי שיש לכל אחד אל אימו ואל האדמה ממנה תולדתו. הלאום הינו חלק מן ההגדרה התולדתית של האדם.

הפוטנציאל שבהמשכת האדם מכוח תולדתו
ברור, שתפיסת לאום זו, עמוקה ובעלת פוטנציאל יצירה, תרבות ומוסר עמוקים ומקוריים הרבה יותר מזו שיכולה להופיע מתפיסת הלאום הרצונית המערבית. לצערנו, את ההשלכה של תפיסה זו אנו חווים בעיקר בהקשר לעימותים הלאומיים.

בהוויית לאום זו, לא הכוונה, האמצעי והיכולת הם המגדירים את הרוצח ממניעים לאומיים, אלא היסוד הלאומי המולד.

האסלאם, פועל על פי יסוד לאומי זה באופן הקיצוני ביותר. אפילו תינוק יהודי, נחשב לדידו סכנה, איום ואויב לאומי. זו הסיבה שאין הוא מהסס בהתקפותיו להרוג גם תינוקות בני יומם. זהו הגם המניע לרציחות העממיות המבוצעות אף על ידי ילדים שלא הגיעו לגיל בר מצווה, נשים וגברים ללא כל עבר בטחוני או פלילי.

תלות מוסריות ההריגה, בשאלת ייסוד הלאום
בעם ישראל ייסוד הלאום התולדתי (המופיע בבסיסו בהגדרת מיהו יהודי כמי שנולד לאמא יהודיה), הוא מאוזן יותר. הוא אינו מגיע לרמה של תקיפה יזומה כלפי ילדים בני יומם או אזרחים בשגרת יומם, אולם מאידך, הוא מזהה את האיום במחבל שיצא כבר לפיגוע, לא מכוח צירוף הכוונה, האמצעי והיכולת, אלא בעצם תולדתו הלאומית. על כן, בין אם לא נוטרל ובין אם נוטרל, מוגדר אותו מחבל כבן מוות, מכוח היסוד הלאומי שבו המאיים עלינו. את איסור הריגתו לאחר שהגיע לידי גורמי הביטחון יש לתלות אך ורק בחוקי הסדר הציבורי ועל כן רק על סעיף זה ניתן לשפוט חייל שפגע במחבל ואף זאת רק לאחר שהגיע לידי כוחות הביטחון.

את המאבק על אופן ההתייחסות לאותו חייל המדובר, אין אם כן לתלות ב"חשש" להיות המחבל "פצצה מתקתקת", אלא בהתעקשות על קיום יסוד הלאום התולדתי בהגדרת הלאום שלנו. 

חשיבות הגדרת הלאום מן הכוח התולדתי, לעולם כולו
אנו צריכים להבין כי המאבק על קיום מאפיין הלאום הזה, הוא בסיסי וחיוני לא רק להגדרת הלאום הישראלי, אלא ללאומי העולם כולו. כל הזעזוע באירופה והתערערות היסודות הלאומיים שלה מגלי ההגירה האסלאמית אל תוכה, מגיעים מנטישתה את יסוד הלאום התולדתי, ומהניסיון להיבנות על הגדרת הלאום הבחירי בלבד. כל מאבק האסלאם בתרבות המערבית, הינו על היסוד הזה התולדתי - הגדרת הלאום מכוח ההולדה הנשית והקשר התולדתי אל האדמה.

את המאבק בפרשת החייל היורה, יש אם כן לקשור למאבק על אופן הגדרת הלאום שלנו ושל העמים בכלל. מאבק שהינו שרות מוסרי שאנו חבים למען העולם כולו.